הקסם בלהיות ילדים נמצא באשליה שאנחנו חופשיים לחקור את עצמנו ואת העולם העצום שמסביב. עולם זה, מתוך המימדים הקטנים של גופנו ויכולת אבחנת הסביבה הצרה שלנו –- נראה אינסופי, עשיר בגילויים והרפתקאות. כל מבנה הופך לטירה אימתנית, קצת גשם הופך לסערת המאה שמתחוללת בין ירכי השמיים בפלנטה תשיעית נפרדת בין קרבות מכשפות לפלוגות ציפורי חלל. כר דשא הופך ליער עבות ואפלולי בו אנחנו מנסים לשרוד את ימינו עד שנצליח להגיע בשלום אל הכפר ולא להיטרף על ידי זומבים ושדוני יער. מדורה קטנה בשולי הדרך הופכת לניסיון חילוץ נערות תמימות משריפתן על המוקד בתקופת המגיפה השחורה. בצער רב, בעולם המתועש של ימינו, ולא רק, תקופת הילדות הזו של גילויים וחקר-עצמי מתבקשת להסתיים במהרה. מכל ילד שצריך את הזמן האישי שלו ללמוד את עצמו ואת הרגלי הנפשות החיות לצידו מצפים להתבגר מהר מכפי שהוא מסוגל. יש כאלו ששורדים את זה במינימום פגיעה ומסתגלים מהר להצטרף לריצה לצד אנשי עסקים המזדרזים לעוד יום עבודה כמו הארנב הממהר אחרי הזמן שמכתיב לו השעון. יש את אלו שלא מצליחים להסתגל. אלו, שהמופנמות הטבעית שלהם מטשטשת את צורך פיזיולוגי\רכושני ומעצימה את הסקרנות העמוקה להסתגר בתוכם, לגלות את העולמות הפנימיים בהם לא יחרכו מביקורת חיצונית, בהן לא יאמרו להם לקום ולעבוד וללמוד ולהקים משפחה ולתקתק הלאה ומהר יותר את הרגעים בהם הם עדיין מסוקרנים להתפעל מהקיום ומהטבע ומהמחשבות שבראשם בקצב האישי שלהם.

עלמה (ליהי אברמסון) היא כזו, נערה שראשה היה מלא ברעיונות אותם מיהרה לכתוב, לספר ולשתף בסביבתה את העולמות הפנימיים והעושר שחוותה בדמיונה.

הסביבה שלה מוצפת בדמויות המלוות אותה כשהן משחזרות את הוריה בכל הואריאציות בהן היא פוגשת אנשים במהלך חייה (מור גנות, אורן קמיאנסקי). הוריה שנזפו בה על היותה לא ממוקדת בדרך הנורמטיבית שבה עשו הם, לחברי ילדותה שחיללו את האמון שלה בהם במחול שדים קיקיוני, את המטפלים שגויסו לנסות "לרפא" אותה מעצמה, הקולגות לעבודה שציפו ממנה להיות "רגילה" ובשבילם עטתה מסיכה, נראה כמו הם עוברים טרנספורמציות בתוך ראשה של עלמה, כשהיא מנסה להסתגל לחברה אנושית קרה. ככל שהיא מאבדת אחיזה במציאות, השדים הפנימיים שלה צפים ומגיחים מהבעות פניהם של אלו שמקיפים אותה ובתוך כל אלו היא מאבדת את עצמה ונעלמת בתוכם. החברה האנושית אינה מרחמת על אלו שחלשים מכדי להתגונן בה. מהר מאוד היא מסתחררת ביניהם, נסחפת כמו כדור-משחק המועבר בין ביריונים, מנסה לא להתפרק לחלוטין כשהיא הופכת מהילדה שהתפארה והתגאתה מהיצירות המדהימות שהתחוללו בראשה לקליפה ריקה. כזו שהסביבה מכתיבה לה את המציאות היחידה בה תוכל לשרוד ביניהם. מילדה מוזרה ומבולבלת, היא נעשית חולה מאוד, כזו שצריך להסיר את היצירתיות מראשה כמו "גידול" באבחנה יומרנית,  כדי לאפשר לה—השפויה להסתגל לחיים בין המשוגעים עצמם. כפי שעשו למק'מרפי בקן הקוקיה, שמחת החיים, התמימות והסקרנות שלה מתפוררות ונובלות. הבעת הפנים שלה נעשית ריקה מתוכן. היא נקברת בתוך קירות חדרה לאחר אישפוזי "ניחום" חוזרים ונשנים שנראה שאינם מהווים מזור לכאביה.

המדרון החלקלק הזה בו עלמה שוקעת במבוכי נפש ומתמודדת עם השדים הפנימיים שלה כדי למצוא בעצמה את הדרך לשרוד את המציאות המעוותת אליה נולדה היא הדרך של נעמה בר שירה להציג לעולם את המציאות הפנימית הכואבת שמסתתרת מאחורי הפנים הריקות שחלקנו למדנו לסגל. עם קאסט משובח וליווי מוזיקלי של ינון בר שירה, האנסמבל הייחודי הזה מטפל ברגישות יוצאת דופן שקרעה את ליבי ולא הפסקתי לבכות גם אחרי שההצגה הסתיימה ונמשכה בראשי. המיצג הזה נותר בליבי – אנושי, אנושי מדיי. אולי תהא זו עוד אבן המוסרת מהחומה המסתירה את כאבם של נפשות פצועות. את דמעותיהם הנספגות באפר השרוף של מילים גדועות באדמה—להקשיב לזעקתם החרישית, ולראות אותם--כפי שהם באמת.