בטקס יום זכרון אחר וייחודי תיאטרון פנימה ציינו לצד הנופלים גם את אלו ששרדו את הלחימה אך חייהם השתנו ללא הכר על ידי יצירות של נפגעי טראומה מלחמתית, שירים, וידאו ארט, תערוכה, עדויות של נפגעות ונפגעים והצגה באורך מלא על הלם קרב

​
 

"וכל הזמן הזה נשארתי לבד...

כמו הבדידות שבלילה

תחכה לי בצד

ואתה הלכתי לישון

וזה מרגיש לי, ממש כמו....

 

שלכת, שיודעת מתי לעזוב

כך אני בסוף....

כמו שלכת, שיודעת מתי לעבור

כך אני אזכור... "

 

כך שר נפתלי קון באומץ רב על הלילות שהוא חווה והזכרונות המתעוררים. במשך שנים רבות כל כך אנחנו זוכרים את הנופלים אך לעיתים קרובות מדי שוכחים את אלו שלחמו לצידם, וממשיכים להלחם היום, בזכרונות שאינם מרפים, בטראומה האוחזת חזק כל כך בטלפיה, בשביל אותה תקווה קלושה שיום אחד יוכלו לשוב ל"נורמליות". "למדים, אפשר לעשות כביסה. לזכרונות - דינם אולי לדהות. אך ישנן סצינות, שהולכות איתנו תמיד, ישנן כאלה - שנשארות מאוד חיות בלב." כותב אלון גלעד, על מה שחווה בעופרת יצוקה ובצוק איתן.

גם בערב יום הזכרון 2018, ינון ונעמה בר שירה , מייסדי תיאטרון פנימה, קיימו את הטקס הזה המתקיים כבר שנה חמישית מתוך תחושת שליחות. "אותה תחושה בדיוק שפעמה בי כשב2011 כתבתי את המחזה "מה הבעיה שלך?" " אומר ינון בר שירה, "להעלות אל הבמה ואל המודעות את אותם קולות מודחקים כל כך שלרוב אין להם מקום בתוך שיח הזכרון הסטנדרטי. קולות שמלווים אותי."

בנוסף הטקס השנה הכיל גם עדויות של נשים . " לעיתים קרובות מדי, נדמה שהזכרון בארץ הוא גברי בלבד, מה שיכול ליצור מעין תחושה שקרית שלנו, לנשים , יש כמו תעודת ביטוח בארץ הזו." אומרת נעמה בר שירה " חשוב לנו לאפשר ולתת מקום לנשים רבות שחיות בארץ הזו ומתמודדות יום יום שעה שעה עם הזיכרון."

ההתמודדויות רבות ומגוונות- מלוחמות קרק"ל דרך משקיות ופקידות פלוגתיות שאיבדו לוחמים שהיו כה קרובות אליהם, עד נשים שחיות עם הלומי קרב, נפגעות פיגועים ועוד.

כמעט בלתי אפשרי לחיות בארץ הזו בלי להיות נפגע או נפגעת טראומה, החיים במדינה מוקפת אוייבים המתמודדת על קיומה מאז היווסדה מזמנים קשיים ייחודיים וזכרונות שעלינו להעלות על פני הקרקע על מנת שלא יאכלו אותנו מבפנים כחברה.

​